הדבר החריג באופן זועק לשמיים בליל ל"ג בעומר במירון זה השקט.

ברגע שמשתרר בציון הרשב"י שקט – אימה וחרדה גדולה נופלת על כל הקהל הקדוש.

כך אירע למרבה הצער הכאב והזעזוע במרומי הר-מירון בי"ח באייר תשפ"א, תאריך שייזכר לדורות במשפחות רבות לא כיום הילולה אלא כליל יללה וזעקה, הלילה בו אירע אסון נורא ששינה את ל"ג בעומר שהפך ליום זיכרון פרטי וציבורי.

מילדות חשבתי ובבגרות כתבתי על כוח הדיבור כאחד הכלים החשובים לאדם.

היום אני מבין שיש כוח גדול יותר- כוח השתיקה.

בכוח הזה חש כל מי שעמד על שתי רגליו במירון ושמע איך המוזיקה נפסקת,
ולא שמע את הזמרים שרים ניגוני שמחה בקול מצהלות שנישא מן ההרים,

ובאותם רגעי שקט נורא כשעוד לא נודעו ממדי האסון המחריד בכל ההר ההוא-
הורגש באוויר אותו כוח שאין לתארו במילים ואין להסבירו בתיאורים,
ואולי לא צריך- וכל מה שנותר לעשות זה לשתוק ובלי קול לצעוק אל השם:
אבא תרחם, אבא תעזור. אבות וילדים מלמדים ותלמידים. אל מלא רחמים…
כששותקים אפשר להרגיש בעוצמתה של המחשבה ובשתיקה הפרטית

אני חושב על פסוקים רבים המתקשרים לאסון מירון תשפ"א:
"הגבל את ההר וקדשתו"
"והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל השם פן יפרוץ בם"
"וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם"
"וידום אהרן"
"ויהי קול השופר הולך וחזק מאד"
"לקדושים אשר בארץ המה(ה-45) ואדירי כל חפצי בם"
"ומחה השם דמעה מעל כל פנים"
"אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד"
"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"

בערב שבת קודש, י"ח אייר, ל"ג בעומר, בבוקר שאחרי ליל האסון במירון ישבתי בחדרי והאזנתי לפרחי מיאמי ששרים בניגון של ר' ירחמיאל ביגון: "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך השם, השם שמעה בקולי תהיינה אוזנך קשובות לקול תחנוני"- ולצלילי הניגון ומילות משורר תהילים בכיתי בשקט על שבר עמי. זהו כוחו של ניגון עם כוח השקט.

ותשקוט הארץ 40 שנה? נסתפק גם ב-45 דקות